גז"ד למאבטח שהורשע בנסיון לרצח בעל חנות שהגן על נערה מפניו

א.         נגד הנאשם מהרטה בן אדנה אדנה (להלן: "הנאשם"), הוגש כתב אישום ולפיו יוחסו לו העבירות הבאות :

1.         נסיון לרצח - עבירה לפי סעיף 305 (1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק").

2.         הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו - עבירה לפי סעיף 275 לחוק.

השתלשלות האירועים ונסיבותיהם, נימוקי ההחלטה להרשיע את הנאשם, פורטו בהרחבה במסגרת הכרעת הדין, אין עוד מקום לחזור ולפרטם בשנית.

ב.           טיעוני הצדדים לעונש:

(1)        באת כוח המאשימה בטיעוניה, הדגישה את נסיבות האירוע נשוא כתב האישום - וכפי שפורטו בהכרעת הדין, מהם עולה כוונת הנאשם לגרום למותו של המתלונן, על אף שהמתלונן לא ניסה לתקוף את הנאשם.

לדבריה, עבירת הנסיון לרצח מגלמת בתוכה גם את הנסיון עצמו, וכן את החבלה החמורה. בענייננו, המתלונן נותר עם נכות מלאה, משותק לצמיתות מהמותניים ומטה, סיעודי, אינו יכול לתפקד ברמה האישית וברמה המקצועית, בנוסף לצלקת נפשית כבדה שנותרה בו עקב האירוע.

מעשי הנאשם הפכו את חייו של המתלונן, לאדם שאינו מתפקד כלל. הנזק שנגרם למתלונן, צריך להילקח בחשבון בעת גזירת הדין. הוגשה הצהרת נפגע אליה צורפו מסמכים מאת המתלונן.

התובעת עוד מדגישה, כי הנאשם לא הביע כל חרטה, לא לקח אחריות על מעשיו, אלא תיאר עצמו כקורבן האירוע. העובדה שהנאשם הינו צעיר ללא עבר פלילי, אין לייחס לה משקל מכריע אלא מועט בלבד, זאת לאור חומרת מעשיו והנזק הרב שגרם.

הגישה אסופת פסיקה, המלמדת לטענתה, על העונש המקסימלי הראוי בנסיבות המקרה שבפנינו.

לפיכך, ביקשה לגזור על הנאשם עונש מקסימלי של 20 שנות מאסר בפועל, פיצוי למתלונן, וקנס לפי שיקול דעת בית המשפט. במידה ובית המשפט יגזור על הנאשם פחות מ -  20 שנות מאסר, מבקשת להשית עונש מאסר על תנאי ממושך ומרתיע.

(2)        הסנגור בטיעוניו הדגיש את הנסיבות המצערות והחמורות של האירוע, ואת מצבו הקשה של המתלונן, וטען כי מקריאת הכרעת הדין, ניתן ללמוד שהאירוע לא היה יזום ומתוכנן, אלא יצא מכלל שליטה. האירוע היה ספונטני  וארך מספר דקות, ללא כל תכנון מוקדם. הנאשם לא הרחיק עצמו מזירת האירוע, אלא טען טענה חלופית לטענות התביעה. הנאשם עבד מעל כשנה כמאבטח ונשא עמו נשק כדין ולא הצטייד בנשק במכוון על מנת לבצע את זממו. מעסיקיו מתארים אותו כעובד מסור, והוא ללא עבר פלילי. נסיבות אלו יש בהן להוות נסיבות מקלות המצדיקות ענישה שאינה מקסימלית. 

הנאשם, בן 29 שנים, בן למשפחה שעלתה מאתיופיה,  המונה 8 נפשות. תחילה התיישבה המשפחה בערד, ולאחר מכן עברו לצפון הארץ. הנאשם השלים בגרות, שרת שירות צבאי מלא - תחילה בחטיבת גולני ולאחר מכן כנהג תחמושת. מאז שחרורו עבד כמאבטח בסניפי דואר ובסופרמרקטים.

הסניגור הפנה לפסיקה בעניין רמת הענישה הראויה לטעמו. לדגומא: תפ"ח (באר שבע) 1086/05 מדינת ישראל נ' קראם ויסאם, תק-על 2007 (1) 1248 (להלן: " ענין קראם ויסאם"), שם הורשע נאשם בעבירה של נסיון לרצח והובלת נשק והוטל עליו עונש מאסר בן 7 שנים, זאת בניגוד לפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ המאשימה, בה נדונו אירועים מתוכננים ומכוונים מראש.

לטענת הסניגור, התיעוד הרפואי שהוגש בעניינו של המתלונן מלמד כי נקבעה לו נכות זמנית, ויש ליתן לכך את המשקל הראוי בעת גזירת הדין.

לפיכך, מבקש הסניגור שלא למצות את הדין עם הנאשם, ולהטיל עליו עונש של 7 שנות מאסר.

הנאשם הגיש מכתב מטעמו, בו חזר על גרסתו לאירוע והדגיש כי לא התכוון לירות במתלונן, אלא שהאירוע יצא מכלל שליטה.

(3)        מתצהיר המתלונן עולה, כי חייו השתנו ללא הכר בעקבות האירוע, מצבו הפיסי והנפשי קשה ביותר, נותר נכה בשיעור 100%, הינו סיעודי המרותק למיטתו. סובל מכאבים חזקים באופן קבוע בכל גופו, מטופל בתרופות, ומצב רוחו ירוד ודיכאוני.

המתלונן תלוי באופן מוחלט בסביבתו. בעקבות הירי נותר חרש באוזנו הימנית, דבר המקשה עליו לתקשר עם אנשים.